<h1>כל בו הלכ' שבת סימן ל"א</h1>
<h2>דף עח:</h2>
ואין הקיטע יוצא בקב שלו, וקיימא לן דמנעל של עץ מנעל הוא, והיינו טעמא דאסור דלמא מפסיק ואתי לאתויי. וכתב ה"ר דוד ב"ר לוי ז"ל למדנו מדבריהם שאין יוצאין בשבת באותן מנעלים של עץ שקורין אישקוב"שיש או אישקונפי"נש שנועלין בימות הגשמים באלה הארצות דלמא מפסיק ואתי לאתויי. ובאלה הסנדלים המסומרים שלנו גם כן הדבר פשוט שאסור לצאת בהן אף על פי שאינן עשויין כאותן שלהן שגזרו עליהן, דמכל מקום מסומרין הן לחזק, ואמרינן בגמרא [ס' ע"ב] דאסורין, ועוד שקרובין הן להשמט מן הרגל יותר ויותר מאותן שגזרו עליהן, שמשמע לפי הגמרא שהיו נקשרין ברצועות ובתרסיות על הרגל. אך באותן שאינן מסומרין שקורין בטינ"ש יש קצת ראיה להתיר אף על פי שאין נקשרין, מההיא דפרק יום הכפורים [יומא ע"ח ע"א] דאמרי רב אמי ורב אסי עברו נהרא במנעל דרך מלבוש בשבת, ופריך תינח מנעל כלומר שאינו נשמט מן הרגל סנדל מאי איכא למימר, וודאי בסנדל שאינו מסומר קאמר כיון (דיצא) [דיוצא] בו בשבת, ואסיקנא דבסנדל לכתחילה לא, כלומר לא יעבור בו מים דרך מלבוש מפני חשש שמא ישמט מן הרגל מכלל דבמקום אחר שלא בהעברת מים מותר לצאת בהן בשבת. והמחמיר תבא עליו ברכה. ואותן שקורין שוק"ש בלע"ז שמביאין בעת הטיט אין יוצאין בהן בשבת. והשתא דאתית להכי דגזרינן דלמא משתמיט, המלבוש שנותנין על הראש שקורין קפיא"ו כשלובשין אותו דרך אחוריו בלבד יש לפקפק דלמא לא מהדק שפיר ונשמט מן הראש או רוח דוחה אותו. והחכם שקלי ז"ל היה אוסרו בשבת אם לא דרך מלבוש. כך כתב ה"ר דוד ב"ר לוי ז"ל.
<h2>דף פג.</h2>
החושש בעיניו, כגון שהיה בהם ציר, או באחת מהם, או שהיו דמעות יורדות מהן מרוב כאב, או שדם שותת מהן וכיוצא בחלאים אלו, הרי הן בכלל חולה שיש בהן סכנה. וכן כל מכה שיש בחלל הגוף כגון מן השפה ולפנים, או בגב היד וגב הרגל, והחום שמסמר הבשר, הרי הן בכלל חולה שיש בו סכנה ומחללין (בהן) [עליו] את השבת. וכתב ה"ר יצחק ז"ל ולא סכנה ברורה לבד אלא אפילו ספק סכנה כגון שרופא אחד אומר הוא צריך לכך ורופא אחד אומר שאינו צריך מחללין עליו. וכתב ה"ר יצחק בר ר' שניאור כי כל בני אדם חשובין בקיאין במקצת, וספק נפשות להקל.
וחולה שיש בו סכנה מחללין עליו את השבת. כיצד היולדות שכורעות לילד, משיתחיל הדם להיות שותת ומשתלד עד ג' ימים עושין לה כל צרכה, ואפילו אמרה אינה צריכה. ומשלש ועד שבע אם אמרה צריכה אני עושין ואם לאו אין מחללין עליה את השבת. ומשבעה עד שלשים אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אבל עושין לה כל צרכה על ידי גוי כשאר חולה שאין בו סכנה. ובשעה שצועקת בחבליה מדליקין לה את הנר אם היא צריכה לו, ואפילו היא סומא, ואם צריכה לשמן, חברתה מביאה לה,
אך כל שינוי שיכולה לעשות עושה.
ונשאלה שאלה אל הראב"ד ז"ל, אם היה חולה שיש בו סכנה וצריך לשחוט לו תרנגולת, למה לא נאמר לעכו"ם שינחור לו אחת ונאכילנו נבילה שאין בו כרת ואין בה אלא איסור לאו, ולא נשחוט ונדחי שבת שיש בו איסור סקילה. והשיב לומר שזה החולה אי זה איסור עומד לפניו ומעכבו ודאי איסור שבת ולא איסור נבילה, תדע שאילו לא היה שבת מי היינו מבקשין לו נבילה לא אלא שחוטה, וכיון שכן האיסור עומד לפניו ומעכבו הוא ששב היתר גמור לא איסור אחר, ולפיכך מתירין לו איסור שבת ולא איסור נבילה. ואסור לשאול אם הוא מותר כדאמרינן בירושלמי [יומא פ"ח ה"ה] הנשאל על זה הרי מגונה והשואל הרי זה שופך דמים שהרי כתוב וחי בהם.
<h2>דף פד:</h2>
ומדליקין את הנר בשבילו ומכבין אותו ושוחטין לו ואופין ומבשלין. וכבר ביארו ז"ל שאין עושין דבר זה אלא על ידי גדולי ישראל, והטעם כדי שלא להקל יותר מדאי. וכתב ה"ר אשר ז"ל שלא יבא הדבר לידי דיחוי ואסור. ומפקחין נפש בשבת, ואין צריכין ליטול רשות מבית דין, והמקדים הרי זה משובח. כיצד ראה תינוק שנפל לים פורש מצורה ומעלהו אף על פי שצד ומעלה דגים עמו. ננעלה דלת לפני תינוק שובר הדלת ומוציאו אף על פי שמפצל עצים שמא יבעת התינוק וימות. מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם מפקחין עליו, מצאוהו חי אף על פי שאינו יכול לחיות כי אם מעט מפקחין עליו כיון שיכול לחיות מעט.
